את המילים "שדונים" ו"גרמלינים" שמעתי לראשונה באחד המפגשים בקורס המאמנים (כן, כן אני מאמנת אישית ). לא נזקקתי להסברים נוספים. אני מכירה אותם. קראתי להם אמנם בשמות אחרים. אולם ברגע שצפה לה המילה בחלל נפל לו עוד אסימון קטן.
כן אני מכירה אתכם.
המלחמה בהם היא נחלתי מזה זמן.
בפעם השנייה שעלה נושא השדונים נחשפתי לראשונה לאפשרות לתאר את השדון, לראות אותו פיזית, "להאניש" אותו ובכך לסייע לבדל אותו.
לבדל אותו את שומעת? להפריד אותו ממני. מן המתאמן.
הזדרזתי להביא את הכלי החדש לזירה האימונית. אל ג' המתאמנת המיתולוגית.
דאז, המתאמנת הראשונה שלי.
כבאורח פלא עלה הנושא בפגישה, כמו מאליו.
כשהייתה בידי התשובה עלתה לה כמאליה השאלה.
בדקנו יחד את השדונים של ג'. ג' אהבה כמוני את השימוש בדמיון, במטאפורה. בעוד אני נזהרת להשאיר מחוץ למרחב האימוני את תיאורם של השדונים שלי, ג' ראתה את שלה.
הם עומדים. שניים. בדמות ה- X-ים שלה. עכשיו היו להם פנים.
ושמות.
הייתה זו פריצת דרך. הם מובדלים ממנה.
ג' שמה בפיהם מלל. קשה ככל שהיה נדמה היה כי א' הופכת לקלה יותר עם כל משפט שמחליף את מיקומו. עובר מפיה שלה אליהם. המשפטים הללו אינם שלה עוד.
היא מקשיבה להם מבחוץ כאל זר.
ג' החלה מפרידה. לוקחת אחריות.
נרגשת סיפרתי על כך בתהליך אימון אישי שעברתי אני, בסופרויז'ן שלי. הסופרויז'רית שלי לא מתבלבלת ו"תוקפת".
משתמשת בכל מה שגיליתי, בהתלהבות שלי כנגדי J.
אז אולי תנסי לתאר לי את השדונים שלך?
אה... זה פשוט אותם אני כבר מכירה.
הם שניים, נראים באמת כמו גרמלינים. ספק זדוניים, ספק חמודים.
מסתתרים מאחורי הדלת, מוציאים לשון ומצחקקים.
הם באמת לא נוראיים- כך אני.
אם כך מה ניתן לעשות איתם? היא שואלת.
אין בעיה, אני עונה, אני לוקחת אותם (מהאוזן), מעמידה אותם על השולחן ומבקשת שיפסיקו.
הפוגה קלה. אצלי בראש זה בדיוק מה שקורה.
נו? וזה עוזר? היא שואלת.
לא לגמרי, אני נאלצת להודות. אולי הם לא כל כך חמודים כמו שחשבתי.
ומה עוד אפשר לעשות? היא מקשה.
כאן אני תקועה.
גם את המקום הזה אני מכירה. כשלא באות התשובות ב"אוטוסטראדה" הרגילה שלי, סימן ש"עלינו" על משהו.
אני נושמת.
פתאום נעשה קשה יותר לנשום.
אני לוגמת עוד לגימה מהמים.
היא מבחינה. קשה לך לנשום? היא שואלת.
כן. קצת, אני עונה.
אני מרגישה שאני מתקרבת, לא מתכוונת לוותר. הנשימה תחזור. חסר לה שלא.
את יכולה לשמוע מה הם אומרים? היא שואלת.
כן. אני עונה. הם אומרים שמגיע לי. שלא הייתי מספיק ילדה.
אבל, אני מתגוננת, פונה הפעם אליהם, היו מקומות רבים בהם הייתי ילדה.
וגם, וגם, לא תמיד אני יכולה להיות ילדה.
לא יכולה או לא רוצה? הם מצחקקים מאחורי הדלת (לא כל-כך חמודים כבר אמרתי?)
תנסי שוב, אולי זה ילך, הם מלחששים.
עכשיו זה רק אני "והם". בדיאלוג. בפעם הראשונה.
אני פונה אליהם. נותנת דוגמאות. מנסה להסביר.
רק שיבינו.
שישחררו אותי. שיתנו לי להמשיך בדרכי שלי.
מוכנה אפילו להבטיח. למכור את נשמתי ל"שטן".
מבטיחה להם שאם זה לא ילך בדרך שלי, תמיד יוכלו "לתפוס אותי" בפינה אחרת.
וכבר באותה נשימה אני מבחינה כי אני רוצה יותר. זה לא מספיק.
אני לא רוצה אותם אורבים בפינה. "תופסים" אותי במקום אחר, חלש.
אני רוצה שחרור מלא. ללא תנאים.
מגיע לי.
לפתע אני שוב בבית הקפה.
היא מולי.
מה את לוקחת מהמפגש שלנו - היא שואלת.
אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת, אני עונה.
לחשוב. בבית.
בשקט.
להסדיר את הנשימה.
איך אני משתחררת. בלי למכור את נשמתי. שחרור אמיתי.
למחרת אני חולה. שבוע.
אחר-כך משהו משתחרר.
אימון אישי. לידה.
הכותבת הנה יועצת ארגונית ומאמנת עסקית ואישית, בעלת תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל-אביב (MBA)
, href="mailto:tamar.adler@gmail.comtamar.adler@gmail.com">">tamar.adler@gmail.com
http://www.tamaradler.com
